התמכרות למשככי כאבים – מהם הסיכונים?

משככי כאבים הם דבר שכיח מאוד. קשה למצוא אדם שאינו נוטל כדור לשיכוך הכאב לנוכח כאב ראש או כאב בטן. רוב האנשים נוטלים את המשכך באופן זמני כדי שיוכלו להמשיך לתפקד והכאב חולף ממילא תוך מספר שעות או ימים.

אלא שבמקרים מסוימים הכאב נמשך תקופה ארוכה או שהוא מופיע לעיתים קרובות, כמו שקורה למשל עם מיגרנות או לאחר ניתוח. במקרים כאלה האדם עלול להשתמש במשככי כאבים בצורה ממושכת עד שהוא מפתח בהם תלות ומתמכר להם.

סוגי משככים ותופעות לוואי

קיים מגוון עצום של משככי כאבים. הנפוצים ביותר משתייכים לקבוצת NSAIDs ומשמשים גם להורדת חום כגון אקמול, דסקמול, אופטלגין, אדוויל, אדקס, נורופן, אספירין וכדומה. משככים אלו נמכרים ללא מרשם רופא.

הם עשויים לגרום לתופעות לוואי כגון סחרחורת, כאבי ראש, הפרעות והיווצרות כיבים במערכת העיכול ופגיעה בתפקוד הכליות, ובמקרים נדירים יותר עלולים להוביל להתקפי לב ואירועים מוחיים. לפי מחקר שנעשה במרכז הרפואי בילינסון כדורים אלו אחראים לרוב מקרי ההתמכרות למשככי כאבים.

קבוצה נוספת של משככי כאבים היא האופיאטים. אלו למעשה תרופות נרקוטיות המשפיעות על מערכת העצבים המרכזית ונחשבים לחזקים ביותר. האופיאטים מופקים מצמח פרג האופיום, אותו צמח ממנו מפיקים סמים מסוימים כמו הרואין. בקבוצה זו נמנים המורפיום, אוקסיקודון (מוכר בשמות כמו פרקוסט ואוקסיקונטין), הידרומורפון, קודאין ועוד.

בגלל השפעתם החזקה על הגוף הם מחייבים מרשם ברכישתם וניתנים רק במקרים מיוחדים כמו ניתוח, פציעה, סרטן וכאבים קשים מאוד. האופיאטים גורמים לתופעות לוואי כגון סחרחורות, נמנום, בחילות, הקאות, עצירות, הזעה ועוד. במינונים גבוהים הם עלולים לגרום להפסקות נשימה. בשל תחושת האופוריה שהם משרים רבים משתמשים בהם בצורה בלתי חוקית.

מאפייני ההתמכרות

ההתמכרות למשככי כאבים היא תופעה נפוצה מאוד. תהליך ההתמכרות מלווה בדרך כלל בפיתוח סיבולת של הגוף כלפי החומר הנלקח, כך שככל שעובר הזמן יש צורך בהעלאת המינון בכדי שהחומר ישפיע על הגוף, עד שבסופו של דבר מתפתחת תלות. על אף שפוטנציאל ההתמכרות הגבוה ביותר הוא למשככי הכאבים האופיאטים, גם כדורים פשוטים ונפוצים כמו אופטלגין ואדוויל עלולים לגרום להתמכרות, ובמקרה שלהם הסכנה גדולה אף יותר בגלל הנגישות שלהם.

הנורמה החברתית נותנת לגיטימציה ללקיחת כדור עבור כל כאב קל, גם אם ניתן להתגבר עליו או לפתור את הבעיה בעזרת שינה טובה. כך קורה שהשימוש במשככי כאבים הפך ליומיומי ונפוץ, עד כדי כך שאנשים כלל לא מודעים לכך שהתמכרו או מסתירים את התופעה. התמכרות למשככי כאבים עלולה לגרום לנזקים חמורים בגוף ואף להוביל למוות. סכנת ההתמכרות גבוהה יותר אצל אנשים בעלי נטייה תורשתית להתמכרות, עבר התמכרותי או כאלו הסובלים מדיכאון וחרדה.

נורת אזהרה להתמכרות

סימנים היכולים להעיד על התמכרות למשככי כאבים הם: נטילת מינון גבוה יותר מהמרשם, השקעה מוגזמת בהשגת מרשמים, ריחוק חברתי, חוסר עניין, הסתרת השימוש במשככים, ירידה בזיכרון, שימוש ארוך גם כשכבר אין צורך רפואי, הזיות, התעלפויות ועוד. אם מבחינים בתופעות אלו אצל אדם קרוב יש להפנות אותו לעזרה רפואית.  

גמילה

לעיתים קרובות הפסקה של שימוש ממושך במשככי כאבים או מעבר לסוג קל יותר מאופיינים בתסמונת גמילה כגון: אי שקט, נדודי שינה, ערנות יתר, רגישות מוגזמת, בחילות, שלשולים והקאות, עצבנות, כאבי שרירים, התקפי קור, מצבי רוח משתנים ועוד. תסמינים אלו עלולים לגרום לשימוש חוזר בתרופה, לכן כאשר רוצים להיגמל ממשככי כאבים יש לעשות זאת בסיוע רפואי הכולל טיפול תרופתי חלופי ומעקב.

תרופות ממשפחת האופיאטים או האופיואידים הן משככי כאבים הפועלים על קולטני האופיואיד בגוף, ומדכאים את התגובתיות לגירויים (ובכך גם את הרגישות לכאב). תרופות אלו מוכרות אף בתצורותיהן הלא חוקיות לצריכה, בין אם מורפין, מורפיום, או אופיום.

תרופות אופיאוטיות נחשבות לחומרים פסיכואקטיביים, ומשמשות את הרפואה המודרנית ביעילות בנוגע לטיפולים בכאבים בינוניים עד חמורים. יעילות האופיאטים בטיפול בכאב חסרת תחליף כיום בעולם הרפואה, ולמרות החשש, כשמשתמשים בהם תחת פיקוח רפואי, הסיכון להתמכרות מזערי.

עם זאת, תרופות וחומרים מסוג זה נצרכים רבות בשל התמכרות, לרוב מחוץ למסגרת הטיפול הרפואי, והשפעותיהם על הגוף והנפש הינן חזקות ומהותיות.

חומרים אופיאטיים לטיפול רפואי: סיכון נמוך עד מזערי להתמכרות

חלק מהחוקרים טוענים שהסיכוי להתמכרות עומד על אחוז בלבד מכל המשתמשים לצרכים רפואיים. אך יש להבין שהמניע להתמכרות אינו זהה לגורמים להתמכרות מרצון להשתמש בחומרים כאלו ואחרים על מנת "לשפר" את מצבים נפשיים, להיפטר מכאב פיזי או נפשי (ללא הסכמת או טיפול רופא), וממניעים פסיכולוגיים אחרים.

אדם המתמכר למשככי כאבים כתוצאה מטיפול, לעתים קרובות אינו יודע כלל כי הוא מכור. הוא משתמש בתרופות מאחר וישנה סיבה אמתית ופיזית לצורך זה, ועם הזמן גופו מפתח אי-יכולת להתמודד בפני עצמו עם הכאב.

מעגל האימים של כאב-תרופה

הבעיה היא כי השפעתן של תרופות אופיאטיות שוככת עם הזמן, וישנו צורך להעלות במינון כדי לחוש את השפעתן שוב. כך נוצר מצב מעגלי של כאב-תרופה-כאב, אשר בו המטופל חש בכאב, צורך את התרופה כדי להפסיקו, השפעת התרופה חולפת ועמה הוא שוב חש בכאב ונוטל תרופה.

הטיפול במקרים אלו מורכב מגמילה פיזית, הכוללת תסמינים ותופעות לוואי הפוכות להשפעת התרופה – הזעה, עוררות, אגרסיביות והתנהגות קיצונית, הפרעות שינה, כאבים, בחילות והקאות, וכדומה. בשל התופעות החזקות, יש לבצע את הגמילה באופן הדרגתי, ולהתייעץ עם מומחה גמילה.

לאחר הגמילה הפיזית, רצוי לתת למטופל ליווי נפשי במסגרת טיפולית על מנת לפתח מיומנויות להתמודדות עם הסיטואציה, עם השפעותיה הנפשיות והפיזיות, ולחזור למסלול חייו התקין.

המצע הנפשי להתמכרות עם חומר אופיאטי

קיימת התמכרות אשר נובעת מבחירה מודעת לצרוך חומרים שונים – בין אם באישור רפואי או בהעדרו. במצב זה, המטופל בוחר בהתמכרות, גם אם הבחירה נראית ונשמעת לגיטימית לחלוטין, על פני האפשרות להתמודד באופן מיטבי עם הבעיה הנפשית או הפיזית.

בהתמכרות מסוג זה, המצע הראשוני בעייתי, וההתמכרות מהווה סוג של תסמין, במובן שהיא אינה הבעיה, אלא ניסיון התמודדות עם הבעיה הוא הבעיה האמיתית. אדם המכור במצבים אלו, מתדרדר לסדרת התנהגויות בעייתיות, הכוללות הסתבכויות עם החוק, היות והוא יעשה הכול כדי להשיג את המנה הנצרכת "להקל" על מצבו.

התמודדות עם התמכרות חמורה למשככי כאבים אופיאוטים

התמכרות שכזו מצריכה טיפול נפשי מעמיק המסייע להתמודדות עם הגורמים להתמכרות. במקרים רבים הטיפול כרוך בייעוץ פסיכיאטרי בשילוב עם טיפול פסיכולוגי, כדי לטפל בהיבט הפיזי והנפשי.

בניגוד לטיפולים ממוקדי התנהגות, המיועדים לרכישת מיומנויות לטווח הקצר, הטיפול הפסיכולוגי מתמקד במצב הנפשי הרגיש שבגינו בחר האדם (גם אם לא במודע) בהתמכרות כפתרון.