כאשר מדברים על התמכרויות לסמים ותהליכי גמילה, בדרך כלל אנחנו נוטים לחשוב על נרקומנים שהגיעו לסמים בכל מיני דרכים מפוקפקות.
אנשים שחיפשו דרך מהירה וקלה להפטר מהכאב, להפסיק להתמודד עם קשיי היומיום, והתדרדרו לשימוש בסמים נטול שליטה.
מעט תשומת לב ניתנת לאנשים שהתמכרו לסמים, לעיתים סמים קשים, ללא שבחרו לפנות לנתיב חיים זה. הדוגמא הבולטת ביותר היא אנשים שהתמכרו למורפיום.
מורפיום
מורפיום הוא סם נרקוטי. החומרים הנרקוטיים הם חומרים משככי כאב. אבי הקבוצה, האופיום, מופק מצמח הפרג, והמורפיום הוא החומר הראשון שסונתז במעבדה מהאופיום.
מלכתחילה, שימש המורפיום בתור תרופה נגד כאבים. בזמן מלחמת האזרחים בארה"ב, מעט לאחר שהומצא המזרק, הטיפול העיקרי שקיבלו חיילים שנפצעו בשדה הקרב היה קריטה של האיבר הפגוע והזרקה של מורפיום להתמודדות עם הכאב. זוהי היתה בעצם המגיפה הראשונה של התמכרות לחומר נרקוטי בהיסטוריה.
גם היום משמש המורפיום לטיפול בכאבים קשים בקרב אנשים שעברו ניתוחים או סובלים ממחלות שגורמות לכאבים בלתי נסבלים. המורפיום הוא תרופה יעילה לטיפול בכאב, ומטופלים רבים מברכים על השימוש בו בתקופות הקשות של הכאבים.
הבעייה היא, שהחומרים הנרקוטיים הם חומרים ממכרים מאוד. ולמרות שמדובר בתרופה, שניתנת במרשם רופא ובצורה מדודה, אנשים עלולים להתמכר אליה.
ההתמכרות למורפיום
אנשים נורמטיביים לחלוטין, לפעמים אפילו שוטרים וחיילים שנפצעו במשימותיהם, מקבלים מורפיום כחלק מהטיפול הרפואי שלהם. כאשר הפציעה מחלימה, נשארת ההתמכרות למורפיום.
השימוש בסם גורם לגוף לצמצם ואף להפסיק את הייצור של נוגדי הכאב הטבעיים שלו. כאשר מפסיקים את השימוש בסם, הגוף לא מייצר נוגדי כאב, ולכן האדם חווה כאבים חזקים. הפתרון שנלמד בזמן ההחלמה הוא שכשכואב- לוקחים מורפיום. וכך נוצר לו גלגל של התמכרות, שיש לו פן פיזיולוגי, ופן נפשי- התנהגותי.
תסמיני גמילה ממורפיום
שימוש במורפיום הוא שימוש "יבש ומכווץ"- פעילות הגוף מצטמצמת, האישונים מצטמצמים, לחץ הדם יורד, העור מתייבש, הדופק וקצב הנשימה יורדים, ובכלל האדם רק רוצה לישון.
תסמיני הגמילה הם בדיוק הפוכים ("גמילה רטובה"): האישונים מתרחבים, יש דמעת ונזלת, שלשולים והקאות, הזעת יתר, הזלת ריר, טכיקרדיה וטכיפנאה, ועליה בלחץ הדם. הנגמל חווה כאבים בעצמות, במפרקים ובשרירים, והכל מלווה באי שקט מוטורי ובכמיהה עזה לשימוש בסם.
גמילה ממורפיום
בשורה התחתונה, לא כל כך משנה מה הוביל אדם להתמכר לסמים בכלל ולנרקוטיקה בפרט, ולא משנה האם מדובר בסמי רחוב נרקוטים כמו הירואין, או בתרופה רשומה כמו מורפיום. תהליך הגמילה יהיה דומה.
כאשר מגיעים לגמילה בליווי רפואי, יש אפשרות לשימוש בתרופות שמפחיתות את הסכנה שבהפסקה חדה של השימוש במורפיום (כמו בנרקן או פלומזלין). תרופות אלה עשויות גם להקל על תסמיני הגמילה.
המשך התהליך כולל עבודת שיקום יומיומית. הגמילה יכולה להעשות במרכזי גמילה, או בליווי קבוצות של NA. הכמיהה לסם עלולה ללוות את הנגמל למשך כל ימי חייו, ולכן עבודת התחזוקה על תהליך הגמילה הפיזי, וההמנעות המוחלטת בשימוש במורפיום או בתרופות דומות, היא ממושכת וארוכה.
התבוננות ספציפית על התמכרות למורפיום
ובכל זאת, יש גם הבדל בין אדם שהתמכר לטיפול רפואי, לבין אדם שבחר בדרך של שימוש בסמים. על אחת כמה וכמה יש לתת על כך את הדעת כאשר מדובר באנשים שנפצעו במלחמה או בעת מילוי תפקידם (שוטרים וכדומה).
אנשים אלה, שלפעמים רגילים להלחם בפשע, עלולים למצוא עצמם פתאום בצידו השני של המתרס, מתנהגים כאחרון הנרקומנים. אנשים אלה זקוקים להתייחסות מכילה ותומכת של הגוף ששלח אותם למשימה, עם הבנה שההתמכרות למורפיום היא תגובה פיזיולוגית של הגוף, ללא שיפוטיות.
ראו גם:
גמילה מויפאקס
