התמכרויות להתנהגויות הרסניות ובעיקר לחומרים מסוכנים היא בעיה אישית, בינאישית וחברתית. ברמה האישית, המכור מבלה את זמנו בהתנהגות פוגעת, או בשימוש בחומרים שפוגעים הן בבריאותו והן ביכולתו לתפקד באופן נורמאלי בחברה.
ברמה הבינאישית, פוגעות ההתמכרויות השונות ביחסים קרובים ורחוקים של המכור, מרחיקות אותו ממשפחתו ומחבריו ולא מאפשרות ניהול יחסים בינאישיים שאינם מושפעים מההתמכרות.
ברמה החברתית, מהווים המכורים לא אחת עול על החברה (שצריכה לממן, לטפל ולהגן על עצמה מפני מכורים, בעיקר מפני המכורים להימורים והמכורים לחומרים כגון סמים ואלכוהול).
למי שלא נמצא בתוך מעגל ההתמכרויות יש בדרך כלל תפיסה על פיה כל המכורים רוצים להיגמל, אך אינם מצליחים לעשות זאת. תפיסה זו כמובן שגויה- למרות המצוקה שעצם ההתמכרות עשויה ליצור, לפעמים המצוקה שהביאה להתמכרות מלכתחילה גדולה יותר.
לעיתים ההנאה שיש מההתמכרות גדולה, והמכור אינו מרגיש צורך לוותר עליה, והוא אינו מתגעגע לתחומים אחרים בחייו. במקרים אחרים, החשש מפני תהליך הגמילה הוא מה שגורם למכור לבחור להישאר מכור.
מדוע עולה הצורך בגמילה כפויה?
לאור הנ"ל, צורך בגמילה כפויה עולה כאשר יש חשש שהמכור כבר אינו יודע מה טוב עבורו, או כאשר המכור מהווה בהתמכרותו סכנה לציבור. השאלה הראשונה היא כמובן שאלה פילוסופית- למי מותר לקבוע מה טוב לאדם אחר? האם באמת מה שאדם "בריא" רואה נכון יותר מתפיסתו של המכור לגבי עצמו?
השאלה השנייה קלה יותר- מכורים קשים, אשר זקוקים לכסף על מנת לממן את ההתמכרות שלהם, עלולים להוות סכנה: מכורים גונבים יותר, מכורים לאלכוהול תוקפניים יותר. חברה שרוצה להגן על עצמה מפני פגיעותיהן של התמכרויות עשויה לבקש לכפות גמילה גם על מי שאינו מעוניין בכך.
האם זה יעיל?
הדעות חלוקות לגבי האפשרות האמיתית לבצע גמילה בכפייה. מצד אחד, ישנם מומחים הטוענים שהמכור לא חייב לרצות להיגמל על מנת שתהליך הגמילה יהיה יעיל. לטענתם, מה שחשוב בתהליך גמילה הוא משך הזמן שהמכור מחזיק בתהליך. כאשר הגמילה נעשית בכפייה, מן הסתם, המכור אינו יכול לפרוש באמצע, ולכן נמצא זמן ארוך יותר בתהליך. במשך זמן זה הוא עובר את השלבים הקשים של הגמילה (כמו למשל תסמונות הגמילה המכאיבות מסמים), ומתחיל לראות את היתרונות שבהשתחררות מהגמילה.
מצד שני, מומחים אחרים טוענים שהגישה הזו, לא רק שהיא פטרונית ומתעלמת באופן בוטה מזכויות האדם של המכורים, אלא שגם היא איננה יעילה. לטענתם, כל אדם "יבחר" בגמילה כאשר זו היא אלטרנטיבה לענישה (לך לגמילה, או לך לבית הסוהר).
המכור עשוי אמנם להגיע למרכז גמילה, אך ללא מוטיבציה פנימית, התהליך שיעשה לא יהיה שלם. גם אם תושג גמילה לפרק זמן מסוים, ללא שינוי פנימי עמוק, שתלוי ברצונו של הנגמל לבצע שינוי כזה, רוב הסיכויים שהמכור יחזור להתמכרותו ברגע שיוכל. כך שגם אם תהליך הגמילה הוכתר בהצלחה כאשר המכור השתחרר מהמוסד (או סיים את התהליך), צריך לבדוק מהם אחוזי ההצלחה לאחר תקופה מסוימת.
גמילה בכפייה וזכויות אזרח
כאמור, קיימת שאלה מהותית לגבי זכותה של מדינה לכפות על אזרחיה גמילה. מבלי להיכנס לדיון הפילוסופי- מוסרי הזה, יש לציין שגם כיום, בארץ קיים מוסד של גמילה בכפייה. בדרך כלל אנשים מגיעים לגמילה מסמים קלים, קשים, אלכוהול והימורים, כאשר הם נתפסים בעבירות (בין אם עבירות שמטרתן לממן את ההתמכרות, ובין אם עבירות שמהותן אחזקה של חומרים אסורים), ומוצעת להם גמילה כחלופת מאסר. עולה השאלה- האם אדם שהחליט ללכת לגמילה במקום ללכת לכלא הוא אדם שבחר באופן חופשי בגמילה?
