הורים רבים המתמודדים עם נער הסובל מבעיית התמכרות מאמינים כי הדרך לפתור את מצוקתו של הנער היא על ידי בחירה במודל המוסך. הכוונה היא לכך שאותם הורים מאמינים כי יש לשלוח את האדם המכור לגורם המחזיק מומחיות מסוימת, שבבוא העת ישיב אותו לחיק המשפחה כאשר הוא "מטופל", "תקין" ומתפקד. כיום ידוע כי גישה זו אינה מועילה ואינה פרודוקטיבית, כשלמעשה יש בה בשביל להזיק לטיפול ולמזער את הסיכוי לשינוי חיובי בחיי בן המשפחה הסובל מהתמכרות.
במאמר שלפניכם נפרט אודות שלושה סוגים של דפוסי הורות, היכולים להזיק במידה רבה לתהליך הגמילה, על מנת לסבר את האוזן בנוגע לחשיבות העצומה שיש למעורבות ההורית וליעוץ ההורי להחלמה.
הדפוס הפוליטי
העיסוק המרכזי של הורים המחזיקים בדפוס הפוליטי הוא בנושאי השליטה והכוח במערך הזוגי-משפחתי. הנושא האמתי והמהותי ביותר העומד במרכז ההתרחשות הוא לא בן המשפחה הסובל מהתמכרות אלא מערכת היחסים המתנהלת בין ההורים: ההורים עסוקים בבעלות על סמכויות בחלוקת הכוח הפוליטי במשפחה ובהיררכיה המעמדית בבית. אסטרטגיית היסוד במקרה הזה היא יצירת תמיכה בנער בדיוק ברגעים שבהם ההורה השני מתייצב אל מול התנהגותו או מעשיו. המטרה בסופו של דבר היא למנוע את העליונות של ההורה השני.
למעשה, בקרב הורים המחזיקים בדפוס הפוליטי, ההתמודדות הופכת ללא ישירה בין ההורים, שכן הביטוי של ההתנגדות בין ההורים עובד דרך מתן של לגיטימציה להתנהגות של הנער אם באופן גלוי ואם באופן סמוי.
ההורה למעשה מתיש את הכוח של ההורה השני בכך שבמסגרת המחלוקות והקונפליקטים הוא כורת מעין ברית סמויה עם הנער, מזין אותו בתמיכה וכך זוכה ברוב הנקודות. הנער במקרים האלה הופך לכלי על לוח השחמט המשפחתי ומהווה בסך הכול אמצעי בתוך מאזן האימה ההורי במאבק לקידום אינטרסים ולשיפור עמדות.
הדפוס המאביס
הורים המחזיקים בדפוס המאביס ניזונים מרגשות אשם הוריים בסיסיים והדרך שבה הם מחפים על רגשות אשם אלה היא על ידי הזנה ועשייה מרובה. הכוונה היא לכך שיש להורים אלה מוכנות גבוהה לקחת את הילד לכל תרפיה, חוג או אבחון שיכול לדעתם לקדם אותו בדרך לפתרון הבעיות שלו ולפיתוח האישי שלו. ההורים המאביסים הם דמויות המגשימות את המושג "קו-דיפנדנס" או התלות ההדדית כיוון שההורים תלויים בהתמכרות של הנער משום שהם עצמם מכורים לתפקיד שלהם כמטפלים.
ההורים המאביסים יתנו לילדיהם את כול העולם כולו למעט זוג דברים בסיסיים: המוכנות להרפות והמוכנות להשתנות. למעשה, ההורים שמחזיקים בדפוס המאביס משמרים מבנה מסוים שאינו פרודוקטיבי של יחסים ותפקידים: ההורים הם המטפלים והנער הוא לנצח המטופל. יש מקולקל ויש מתקן, יש נושע ויש מושיע, יש נזקק ויש מעניק. האבחנה הנוקשה הזו מעניקה להורים סדר ויציבות וכן משמעות. לרוע המזל, האבחנה הדיכוטומית הזו מעוורת את עיניהם לצרכים האמתיים של הנער.
הדפוס המעצב
הדפוס המעצב בא לידי ביטוי בכך שלהורים יש בראש תמונה ברורה לגבי האופן שבו בנם צריך להתנהג, מעין חזון לגביו הם מגלים מחויבות גדולה מאוד. ההורים המעצבים נוטים להתערב רבות בחיי ילדיהם ומשתמשים פחות או יותר בכל הזדמנות ככלי להעברת מסרים ולעיצוב – החל ממתן דמי כיס וכלה בריבים בין אחים.
הם משלימים עם הספרציה המעשית של ילדיהם לכאורה בלבד, אך מפתחים מעורבות יתר ונוכחות יתר בנפש של ילדם על מנת לקדם את ההגשמה של החזון שלהם לגביו.
חשיבות מעורבות ההורים בטיפול
בסופו של דבר, ברוב המקרים בהם מדובר בבעיות התמכרות, הנער מרגיש שאין לו מה להפסיד וכבר לא מאמין שהוא יכול לשנות מאום בתרשים הזרימה לפיו מתנהלת המשפחה, שכן ברור לו לחלוטין שהן התפקיד, הן המעמד והן המצב שלו במשפחה לא עתידים להשתנות. התפקיד שהוא ממלא במערך המשפחתי מבוטן ומבוצר ואינו בר שינוי – מבחינתו ההתרסה ההורית או האקטיביזם ההורי לא עתידים להיפסק לעולם.
כתוצאה מכל זה, הנער למעשה נעזר בהתמכרות על מנת למלא בהצלחה את התפקיד שיועד לו על ידי ההורים וכך ממלא את התפקיד הבעייתי שלו מבלי לפגוע בסגנון ההורי. לפיכך, קיימת חשיבות רבה למעורבות ההורית והמשפחתית וללא ייעוץ להורים של מתמכרים, לא ניתן לשבור את הדפוס ולצאת מהמעגל ההרסני המייצב והמחזק את עצמו.
